ביאור שטיינזלץ על כתובות ט״ז

« ביאור שטיינזלץ על כתובות ט״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על כתובות י״ז ע״א »

1 שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר — הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אָבִיו, וְהוּא אוֹמֵר: ״לְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ״ — אֵינוֹ נֶאֱמָן.

2 גְּמָ׳ טַעְמָא דְּאִיכָּא עֵדִים, הָא לֵיכָּא עֵדִים — בַּעַל מְהֵימַן, לֵימָא תְּנַן סְתָמָא דְּלָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל? דְּאִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הָא אָמַר אִיהִי מְהֵימְנָא!

3 אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָתָם אֶלָּא בְּבָרִי וְשֶׁמָּא. אֲבָל הָכָא בְּבָרִי וּבָרִי — לָא אָמַר.

4 וּדְקָאָרֵי לַהּ, מַאי קָאָרֵי לַהּ? הָא בָּרִי וּבָרִי הוּא! כֵּיוָן דְּרוֹב נָשִׁים בְּתוּלוֹת נִישָּׂאוֹת, כִּי בָרִי וְשֶׁמָּא דָּמֵי.

5 וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא מִדְּקָתָנֵי, ״וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ״: אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אַיְירִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּמוֹדֶה — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא אַיְירִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּמוֹדֶה — רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְמַאן מוֹדֵה?

6 מִי סָבְרַתְּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַהַאי פִּירְקִין קָאֵי? אַמִּגּוֹ קָאֵי, וְאַפִּירְקִין קַמָּא קָאֵי.

7 אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַהָא: הָיְתָה מְעוּבֶּרֶת, וְאָמְרוּ לָהּ ״מָה טִיבוֹ שֶׁל עוּבָּר זֶה״. ״מֵאִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא״, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין — הָתָם מַאי מִגּוֹ אִיכָּא? הֲרֵי כְּרֵיסָהּ בֵּין שִׁינֶּיהָ.

8 אֶלָּא אַהָא: רָאוּהָ מְדַבֶּרֶת עִם אֶחָד, וְאָמְרוּ לָהּ: ״מָה טִיבוֹ שֶׁל אִישׁ זֶה״. ״אִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא״, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין. הָתָם מַאי מִגּוֹ אִיכָּא? הָנִיחָא לִזְעֵירִי דְּאָמַר: מַאי ״מְדַבֶּרֶת״ — נִסְתְּרָה, מִגּוֹ דְּאִי בָּעֲיָא אָמְרָה לֹא נִבְעַלְתִּי, וְקָאָמְרָה נִבְעַלְתִּי — מְהֵימְנָא. אֶלָּא לְרַב אַסִּי, דְּאָמַר מַאי ״מְדַבֶּרֶת״ — נִבְעֶלֶת, מַאי מִגּוֹ אִיכָּא?

9 וְאֶלָּא אַהָא: הִיא אוֹמֶרֶת מוּכַּת עֵץ אֲנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִי, אֶלָּא דְּרוּסַת אִישׁ אַתְּ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין — הָתָם מַאי מִגּוֹ אִיכָּא?

10 בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: בְּמָנֶה וְלֹא כְּלוּם — מִגּוֹ דְּאִי בָּעֲיָא אָמְרָה: ״מוּכַּת עֵץ אֲנִי תַּחְתֶּיךָ״, וְאִית לַהּ מָאתַיִם, וְקָאָמְרָה: מֵעִיקָּרָא, דְּלֵית לַהּ אֶלָּא מָנֶה, מְהֵימְנָא. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: בְּמָאתַיִם וּמָנֶה. מַאי מִגּוֹ אִיכָּא?

11 אֶלָּא אַהָא: הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא מָצָא לָהּ בְּתוּלִים, הִיא אוֹמֶרֶת: ״מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי, וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא אֵירַסְתִּיךְ״.

12 רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין. דְּמִגּוֹ דְּאִי בָּעֲיָא אָמְרָה ״מוּכַּת עֵץ אֲנִי תַּחְתֶּיךָ״, דְּלָא קָא פָסְלָה נַפְשָׁהּ מִכְּהוּנָּה. וְקָאָמְרָה: ״נֶאֱנַסְתִּי״, דְּקָא פָּסְלָה נַפְשָׁהּ מִכְּהוּנָּה, מִשּׁוּם הָכִי קָאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל דִּמְהֵימְנָא. וְקָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: בְּהַאי מִגּוֹ דְּהָכָא — מוֹדֵינָא לָךְ, בְּהָהוּא מִגּוֹ דְּהָתָם — פְּלִיגְנָא עִילָּווֹךְ.

13 מִכְּדִי הַאי מִגּוֹ וְהַאי מִגּוֹ, מַאי שְׁנָא הַאי מִגּוֹ מֵהַאי מִגּוֹ? הָכָא — אֵין שׁוֹר שָׁחוּט לְפָנֶיךָ. הָתָם — הֲרֵי שׁוֹר שָׁחוּט לְפָנֶיךָ.

14 וְכֵיוָן דְּרוֹב נָשִׁים בְּתוּלוֹת נִישָּׂאוֹת, כִּי לָא אָתוּ עֵדִים מַאי הָוֵי! אָמַר רָבִינָא: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר רוֹב נָשִׁים בְּתוּלוֹת נִישָּׂאוֹת, וּמִיעוּט אַלְמָנוֹת, וְכׇל הַנִּשֵּׂאת בְּתוּלָה — יֵשׁ לָהּ קוֹל,

15 וְזוֹ, הוֹאִיל וְאֵין לָהּ קוֹל — אִיתְּרַע לֵהּ רוּבָּא.

16 אִי כׇּל הַנִּשֵּׂאת בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ קוֹל — כִּי אֲתוֹ עֵדִים, מַאי הָוֵי? הָנָךְ סָהֲדֵי שַׁקָּרֵי נִינְהוּ! אֶלָּא אָמַר רָבִינָא: רוֹב הַנִּשֵּׂאת בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ קוֹל, וְזוֹ הוֹאִיל וְאֵין לָהּ קוֹל — אִיתְּרַע לֵהּ רוּבָּא.

17 אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצְתָה בְּהִינוּמָא וְכוּ׳. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַפְּקָא עֵדִים בְּהַאי בֵּי דִינָא, וְגָבְיָא, וַהֲדַר מַפְּקָא לַהּ לִכְתוּבָה בְּהַאי בֵּית דִּין, וְגָבְיָא בַּהּ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: זֹאת אוֹמֶרֶת כּוֹתְבִין שׁוֹבָר. רַב פָּפָּא אָמַר: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה עָסְקִינַן.

18 וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא: אִיבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ, הִטְמִינָה כְּתוּבָּתָהּ, נִשְׂרְפָה כְּתוּבָּתָהּ, רָקְדוּ לְפָנֶיהָ, שָׂחֲקוּ לְפָנֶיהָ, הֶעֱבִירוּ לְפָנֶיהָ כּוֹס שֶׁל בְּשׂוֹרָה, אוֹ מַפָּה שֶׁל בְּתוּלִים. אִם יֵשׁ לָהּ עֵדִים בְּאֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ — כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם.

19 וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַפְּקָא עֵדִים בְּהַאי בֵּית דִּין וְגָבְיָא, וַהֲדַר מַפְּקָא לִכְתוּבָּתָהּ בְּהַאי בֵּית דִּין וְגָבְיָא בַּהּ! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: זֹאת אוֹמֶרֶת כּוֹתְבִין שׁוֹבָר. רַב פָּפָּא אָמַר: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה עָסְקִינַן.

20 וְהָא ״אִיבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ״ קָתָנֵי! דִּכְתַב לַהּ אִיהוּ. סוֹף סוֹף מַפְּקָא לַהּ וְגָבְיָא בַּהּ! מַאי ״אִיבְּדָה״ — אִיבְּדָה בָּאוּר.

21 אִי הָכִי הַיְינוּ ״נִשְׂרְפָה״? וְעוֹד: הִטְמִינָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְתוּ: אִיבְּדָה לְמָה לִי? אֶלָּא: כֹּל אִיבְּדָה — כִּי הִטְמִינָה בְּפָנֵינוּ דָּמֵי, וְלָא יָהֲבִינַן לַהּ עַד דְּאָמְרִי עֵדִים נִשְׂרְפָה כְּתוּבָּתָהּ.

22 מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא — כׇּל שֶׁכֵּן אַמַּתְנִיתִין. וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין — אֲבָל אַבָּרַיְיתָא לָא, כִּי קוּשְׁיָא.

23 אִם יֵשׁ עֵדִים כּוּ׳. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַפְּקָא עֵדֵי הִינּוּמָא בְּהַאי בֵּית דִּין וְגָבְיָא, וַהֲדַר מַפְּקָא עֵדֵי הִינּוּמָא בְּבֵי דִינָא אַחֲרִינָא וְגָבְיָא! בְּמָקוֹם דְּלָא אֶפְשָׁר וַדַּאי כָּתְבִינַן שׁוֹבָר.

24 הֶעֱבִירוּ לְפָנֶיהָ כּוֹס שֶׁל בְּשׂוֹרָה. מַאי ״כּוֹס שֶׁל בְּשׂוֹרָה״? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: כּוֹס יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ. כְּלוֹמַר: רְאוּיָה הָיְתָה זוֹ לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אַטּוּ אַלְמָנָה מִי לָא אָכְלָה בִּתְרוּמָה? אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: זוֹ רֵאשִׁית, כִּתְרוּמָה רֵאשִׁית.

25 תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חָבִית שֶׁל יַיִן מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: בְּתוּלָה — מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ סְתוּמָה, בְּעוּלָה — מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ פְּתוּחָה. אַמַּאי? נִיעַבַּר קַמֵּי בְּתוּלָה וְקַמֵּי בְּעוּלָה לָא נִיעַבַּר כְּלָל! זִימְנִין דְּתָפְסָה מָאתַיִם, וְאָמְרָה: אֲנָא בְּתוּלָה הֲוַאי, וְהַאי דְּלָא עַבַּרוּ קַמַּאי — אִתְּנוֹסֵי הוּא דְּאִתְּנִיסוּ.

26 תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

פירוש ביאור שטיינזלץ על כתובות ט״ז

1 שהפה שאסר, הוא עצמו שהודה שהשדה לא היתה שלו מתחילה — הוא הפה שהתיר, שטוען שקנה את השדה, ושלו הוא. ואם יש עדים שהיא, השדה, היתה של אביו, והוא המחזיק בשדה אומר: "לקחתיה הימנו" — אינו נאמן באמירה זו בלבד.

2 א גמרא לענין ההלכה הראשונה, שהאשה טוענת שהיתה בתולה כשנישאה והוא אומר שהיתה אלמנה, מעירים: טעמא הטעם, דווקא דאיכא שיש עדים שיצאה בהינומה, הא ליכא הרי כשאין עדים — בעל מהימן נאמן, אם כן לימא תנן סתמא האם לומר ששנינו סתם משנה שלא כשיטת רבן גמליאל? דאי שאם כשיטת רבן גמליאל, הא הרי הוא אמר כי איהי מהימנא היא נאמנת בטענה כגון זו וכגון במקרה שהיא אומרת "משארסתני נאנסתי" והוא אומר "לא כי עד שלא ארסתיך נאנסת"!

3 ומשיבים: אפילו תימא תאמר שהוא כשיטת רבן גמליאל, ואולם עד כאן לא קאמר אמר רבן גמליאל התם שם אלא במקרה שטענות האיש והאשה הן טענות ברי ודאי ושמא ספק. שהרי האשה טוענת טענת ברי שנאנסה משנתארסה לו, ובטוחה היא במה שהיא אומרת. והבעל טוען כנגדה טענת שמא, שהרי אינו יודע בודאות מה אירע בה, אלא שמביע חשש שמא נאנסה טרם אירוסיה לו. אבל הכא כאן שיש כאן טענות בברי וברי, שהרי הוא אומר בודאות שנשא אותה כשהיא אלמנה — לא אמר רבן גמליאל ואף לדבריו אינה נאמנת.

4 מכיון שתירוץ זה פשוט ומשכנע כל כך, שואלים: ודקארי לה מאי קארי לה וזה שהקשה אותה קושיה מתחילה מה הקשה אותה, ואיך השוה את הדברים? הא הרי כאן טענת ברי וברי הוא! ומשיבים: היתה סברה בדבר, כיון שרוב הנשים כשהן בתולות הן נישאות, היינו יכולים לומר כי כמו ברי ושמא דמי נחשב הדבר שהרי הרוב מסייע לטענתה.

5 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר שהמשנה גם לשיטת רבן גמליאל, ואף הוא מודה שהבעל הוא שנאמן, למרות שיש בסיס של רוב לטענת האשה, והרי זה דומה לטענת ברי ושמא. ומדוע? מדקתני ממה ששנה בהמשך המשנה: "ומודה ר' יהושע", אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר איירי עוסק רבן גמליאל במודה, כלומר, שבדין הראשון, בטענת ברי וברי, מודה רבן גמליאל לר' יהושע שהבעל הוא שנאמן, אף שבברי ושמא חולק הוא עליו — שפיר יפה, ומובן מדוע במקביל לכך מובא המשך מענין אחר שבו מודה ר' יהושע לרבן גמליאל. אלא אי אמרת אם אומר אתה שלא איירי עוסק רבן גמליאל ברישא במודה, ומשנה זו אינה כדעתו — אם כן ר' יהושע למאן למי הוא מודה בסיפא? הרי אין כאן כל התייחסות לנושא שנחלקו בו!

6 ודוחים: מי סברת האם סבור אתה כי ר' יהושע אהאי פירקין קאי על פרקנו זה הוא עומד, מתייחס? — אין הדבר כן, אלא על ענין מגו קאי הוא עומד, מתייחס ואפירקין קמא קאי ועל פרקנו הראשון הוא עומד, מתייחס, שאפשר לומר שהנאמנות של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" היא מעין מיגו, שכיון שהיה יכול לטעון שהשדה היתה שלו מתחילה, ואז לא היה מקום להתדיינות כלל, והוא במקום זה אמר שקנה את השדה — הריהו נאמן, שמוכח שאינו רוצה לשקר.

7 ושואלים: אהייא על איזו מן ההלכות שבפרק הראשון מתייחסים דברי ר' יהושע? אילימא אהא אם תאמר על זאת שנחלקו באשה שהיתה מעוברת ואמרו לה: "מה טיבו של עובר זה?" ואמרה: "מאיש פלוני וכהן הוא", שרבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, ואינה נאמנת — אולם התם שם לדעת ר' יהושע מאי מה, איזה מגו איכא יש להאמינה? הרי רואים כי כריסה בין שיניה ובודאי אינה יכולה לטעון שלא נבעלה אף שהיא טענה טובה יותר, והרי זה כטענת מיגו נגד עדות עדים שאין בטענה זו כלום.

8 אלא אהא על זו ששנינו שם: ראוה מדברת עם אחד, ואמרו לה: "מה טיבו של איש זה?"ואמרה להם: "איש פלוני וכהן הוא" שרבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין. ויש לשאול: התם מאי שם, מה איזה מגו איכא יש? הניחא זה נוח לשיטת זעירי שאמר: מאי מה פירוש "מדברת" — נסתרה, ולכן אפשר לומר כך: מגו דאי בעיא אמרה מתוך שאם היתה רוצה לשקר היתה אומרת: "לא נבעלתי כלל ", וקאמרה והיא אומרת: "נבעלתי לכשר "— לכן מהימנא נאמנת לדעת רבן גמליאל. אלא לרב אסי, שאמר: מאי מה פירוש "מדברת" — נבעלת, אם כן מאי מה מגו איכא יש פה? הלא אין לה טענה טובה יותר!

9 ואלא יש לומר שמתייחסים הדברים אהא על זו ששנינו בפרק ראשון: היא אומרת: "אכן איני בתולה, אלא שלא נבעלתי לאיש וזה שלא נמצאו לי בתולים, משום שמוכת עץ אני", והוא אומר: "לא כי, אלא דרוסת איש את שנבעלת לאיש ". רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין — גם כאן יש לשאול: התם מאי שם מה, איזה מגו איכא יש?

10 בשלמא נניח לשיטת ר' אלעזר שאמר שהם מתדיינים במנה ולא כלום, שהיא תובעת מנה בכתובתה והוא איננו רוצה לתת לה ולא כלום, ניתן לומר כך: מגו דאי בעיא אמרה מתוך שאם היתה רוצה לשקר היתה אומרת: "מוכת עץ אני תחתיך", שאירע הדבר לאחר שנתארסה לו, ואית ויש לה מאתים, שהרי בזמן הקידושין היתה בתולה, וקאמרה והיא אומרת עכשיו שהיתה מוכת עץ מעיקרא מתחילה לפני שהתארסה, דלית שאין לה אלא מנה, על כן מהימנא נאמנת במיגו. אלא לשיטת ר' יוחנן שאמר: במאתים ומנה הם מתדיינים, שהיא תובעת מאתים ולטענתו לא מגיע לה כי אם מנה. אם כן מאי מגו איכא מה, איזה "מתוך" יש בכך? הלא היא טוענת גם עכשיו את הטענה הטובה ביותר שיש בידה!

11 אלא אהא על זו אנו מתייחסים, ששנינו: הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת: "משארסתני נאנסתי, ונסתחפה שדהו", כלומר, ההפסד הוא שלך, כי ברשותך אירע לי הדבר, והרי זה כאילו שטפון סחף את שדך, והוא אומר: "לא כי, אלא עד שלא אירסתיך נאנסת",

12 רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין. דמגו דאי בעיא אמרה שמתוך שאם היתה רוצה לשקר היתה אומרת "מוכת עץ אני תחתיך", שהיא טענה טובה יותר, דלא קא פסלה נפשה שאינה פוסלת את עצמה מכהונה שאם היא מוכת עץ כשירה לכל, אף לכהן. וקאמרה והיא עכשיו אומרת: "נאנסתי בהיותי ארוסה ", דקא פסלה נפשה שפוסלת את עצמה מכהונה כי אשת איש שנבעלה, אפילו באונס, אסורה לכהן, משום הכי כך קאמר אמר רבן גמליאל דמהימנא שנאמנת. וקאמר ואומר ר' יהושע לרבן גמליאל במשנתנו: בהאי מגו דהכא, מודינא לך במיגו זה של כאן, באומר לחבירו "שדה זו של אביך", מודה אני לך שהוא נאמן, ואולם בההוא מגו דהתם, פליגנא עילווך באותו מיגו של שם, חולק אני עליך.

13 ושואלים: מכדי האי הרי זה מגו והאי וזה מגו, מאי שנא האי מגו מהאי מגו מה שונה מיגו זה ממיגו זה? ומשיבים: הכא כאן אין שור שחוט לפניך, כלומר, כאן אין לנו עובדות המוכיחות לכאורה טענה הפוכה, כי בפועל השדה נמצא ביד המחזיק אותו. אבל התם שם באשה שלא מצא לה בתולים — הרי שור שחוט לפניך, שהרי היא בעולה, וכיון שהעובדות מוכיחות כנגדה — סבור ר' יהושע שאין תוקף למיגו שלה.

14 ב ושוב חוזרים לבעיה שהתחלנו בה ופירשנו שכאן יש בסיס של רוב לטענת האשה. ושואלים: כיון שרוב הנשים כשהן בתולות הן נישאות, אם כן, כי כאשר לא אתו באים עדים מאי הוי מה יש בכך, מדוע לא נסמוך על הרוב, ויצטרך הוא להביא ראיה! אמר רבינא: משום דאיכא למימר שיש מקום לומר אמנם רוב נשים בתולות נישאות, ומיעוט נשים נישאות כשהן אלמנות או גרושות, ואולם יש גם חזקה אחרת: כל הנשאת בתולה יש לה קול, שהדבר מפורסם ברבים, שכן יש בחופת בתולה סימנים מיוחדים, שהיא יוצאת לחופה בהינומא וראשה פרוע,

15 וזו, הואיל ואין לה קול, שאין עדים המעידים שנישאה בתולה — איתרע לה רובא נשבר לה, נהרס, כוחו של הרוב.

16 ותוהים: אי אם אומר אתה ככלל שכל הנשאת כשהיא בתולה יש לה קול — כי אתו כאשר באים עדים המעידים על כך שנישאה בתולה, ומאידך לא יצא קול המאשר עובדה זו, מאי הוי מה יש? הנך סהדי שקרי נינהו אלה, עדי שקר הם, שהרי הם עומדים כנגד חזקה! אלא אמר רבינא, כך יש לומר: לא כל, אלא רוב הנשאת בתולה יש לה קול, וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא נשבר לה הרוב ועדים המעידים שיצאה בהינומה, שהוא סימן המעיד על כך שהיא בתולה, עדיפים מרוב זה.

17 א שנינו במשנה שאם יש עדים שיצתה לחופה בהינומא וראשה פרוע — כתובתה מאתים. ושואלים: וליחוש דלמא מפקא ונחשוש שמא מוציאה, מביאה היא עדים שראוה הולכת לחופה בהינומה וראשה פרוע, בהאי בי דינא בבית דין זה, וגביא וגובה על פי העדים את סכום כתובתה, והדר מפקא לה לכתובה בהאי בי דינא וחוזרת ושוב מוציאה את הכתובה עצמה בבית דין זה, אחר, וגביא וגובה בה על ידה פעם שניה? שהרי כאן מדובר כשלא היתה כתובה בידה כשבאה לגבות ולכן הביאה עדים, ויש לחשוש שמא החביאה את הכתובה, ותגבה פעמיים! אמר ר' אבהו: זאת אומרת שכותבין שובר. שכאשר האשה מקבלת את סכום הכתובה היא כותבת לו שובר קבלה, שקיבלה את הסכום הזה. ואם תבוא לתובעו שנית — יוציא הבעל את השובר. רב פפא אמר: אין כותבים שובר, ואולם כאן במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכים על תנאי בית דין הקובע לבתולה מאתים ולאלמנה מנה עסקינן עוסקים אנו, ומשום כך אין לחשוש שתוציא את כתובתה.

18 ואיכא דמתני לה אברייתא ויש ששונים אותה, את המחלוקת שבין ר' אבהו לרב פפא, על ברייתא. ששנינו: איבדה אשה את כתובתה, או הטמינה החביאה את כתובתה ואומרת שאינה זוכרת היכן היא, או שנשרפה כתובתה ואין הוכחה ביחס לגובה סכום הכתובה המגיע לה, אם רקדו לפניה בשעת החתונה, או שחקו לפניה, או העבירו לפניה כוס של בשורה, או מפה של בתולים, שכל אלה היו מנהגים שהיו נהוגים רק בחתונה של בתולה, אם יש לה עדים באחד מכל המעשים האלו שנעשו בנישואיה — כתובתה מאתים.

19 ושאלו: וליחוש דלמא מפקא ונחשוש שמא מוציאה, מביאה היא עדים המעידים על סימנים אלה בהאי בי דינא בבית דין זה וגביא וגובה כתובה מאתים, והדר מפקא לכתובתה בהאי בי דינא ותחזור ותוציא את כתובתה, שהחביאה אותה, בבית דין זה, אחר וגביא ותגבה בה פעם שניה! על כך אמר ר' אבהו: זאת אומרת כותבין שובר. רב פפא אמר: אין כותבים שובר, ואולם כאן במקום שאין כותבין כתובה עסקינן עוסקים אנו.

20 ושואלים על דברי רב פפא: והא והרי "איבדה כתובתה" קתני שנה בברייתא, משמע שמדובר כאן במקום שכותבים כתובה! ומשיבים: צריך לומר שכתב לה איהו הוא כתובה שלא כמנהג הרגיל באותו מקום. ומקשים: כיון שמדובר כאן שכתב לה כתובה, סוף סוף יש לחשוש שמא מפקא לה מוציאה אותה וגביא וגובה בה! ומסבירים: מאי מה פירוש "איבדה" ששנינו — איבדה באור באש, כלומר, אבידה של כליון, וכגון שהיו עדים שראו שנשרפה הכתובה, כך שאין לחשוש יותר.

21 ומקשים: אי הכי אם כך היינו זהו ששנינו בהמשך: "נשרפה", ויש כאן איפוא כפל דברים? ועוד: מה ששנינו בין השאר גם הטמינה, מאי איכא למימר מה יש לומר? הרי כאן בודאי יש מקום לחשוש! ותו ועוד: המקרה ששנינו שאיבדה כתובתה למה לי לשנותו? שלפי פירוש זה אין בכך כל חידוש בהלכה! אלא, כך צריך לומר שהמקרים המפורטים בברייתא זו מבארים זה את זה, ובצורה זו: כל טענה של אשה שאיבדה כתובתה — כי כמו שהטמינה בפנינו דמי נחשבת, ולא יהבינן ואין אנו נותנים לה את דמי הכתובה, אפילו תביא עדים שרקדו לפניה, שחוששים אנו שמא תוציא לאחר מכן את כתובתה בבית דין אחר, עד דאמרי שאומרים עדים שנשרפה כתובתה.

22 ומעירים: מאן דמתני לה מי ששונה אותה, את מחלוקת אמוראים זו על הברייתא — כל שכן ששונה אותה אמתניתין על משנתנו, כי דברי רב פפא מבארים יפה את המשנה. ומאן דמתני לה אמתניתין ומי ששונה אותה על משנתנו — אבל על הברייתא לא שנה את דברי רב פפא, כי קושיא כמו הקושיה שהזכרנו למעלה, שיש קושיה מלשון הברייתא על דברי רב פפא האומר שמדובר פה במקום שלא נוהגים לכתוב כתובה, ואי אפשר לתרץ קושיה זו אלא בדוחק.

23 ב שנינו במשנה: אם יש עדים שיצאה בהינומא — גובה כתובה מאתים. ושואלים: וליחוש דלמא מפקא ונחשוש שמא מוציאה, מביאה היא את עדי הינומא שיעידו לטובתה בהאי בי דינא בבית דין זה וגביא וגובה כתובה מאתים, והדר מפקא וחוזרת ומוציאה בשנית את עדי הינומא בבי דינא אחרינא בבית דין אחר וגביא וגובה שוב. שהרי היא גובה על פי העדים, ויכולה להביא עדים כאלה כמה פעמים! ומשיבים: במקום שלא אפשר באופן אחר ודאי כתבינן כותבים אנו שובר, אפילו לדעת מי שסובר שבדרך כלל אין כותבים שובר.

24 ג באותה ברייתא שנינו: העבירו לפניה כוס של בשורה. ושואלים: מאי מה היא "כוס של בשורה" זו? אמר רב אדא בר אהבה: כוס יין של תרומה מעבירין לפניה, לפני הכלה הבתולה. כלומר: ראויה היתה זו לאכול בתרומה אם נישאת לכהן. מתקיף לה מקשה על כך על טעם זה רב פפא: אטו וכי אלמנה מי לא אכלה אינה אוכלת בתרומה כשנישאת פעם שניה לכהן הדיוט, ואם כן מה ראיה היא מענין התרומה שבתולה היא? אלא אמר רב פפא: מעבירים כוס זו, לא כדי לרמוז שהיא ראויה לתרומה, אלא לומר: כלה זו בבחינת ראשית, שעדיין לא נבעלה, כפי שתרומה היא ראשית ההפרשה מן התבואה.

25 תניא שנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: המנהג הוא שחבית של יין מעבירין לפניה. אמר רב אדא בר אהבה: אם היתה בנישואיה בתולה — מעבירין לפניה חבית סתומה של יין, ואם היתה בעולה — מעבירין לפניה חבית פתוחה. ושואלים: אמאי מדוע נעשה כן? ניעבר קמי נעביר את החבית הסתומה רק לפני בתולה וקמי ולפני בעולה לא ניעבר נעביר חבית כלל! ומדוע מפרסמים ברבים שהיא בעולה? ומסבירים: יש צורך בדבר, כי זימנין דתפסה פעמים שתופסת הבעולה מאתים לכתובתה, ואמרה ואומרת: אנא אני בתולה הואי הייתי, והאי וזה שלא עברו קמאי העבירו לפני את החבית הזו — אתנוסי הוא דאתניסו משום שנאנסו מאיזושהי סיבה ולא יכלו לעשות זאת. ולכן מעבירים לפניה חבית פתוחה, כדי שיזכרו אנשים שלא היתה בתולה.

26 ד תנו רבנן שנו חכמים: כיצד מרקדין לפני הכלה, מה אומרים לפניה בזמן הריקוד? בית שמאי אומרים:

« ביאור שטיינזלץ על כתובות ט״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על כתובות י״ז ע״א »